החלטה בתיק בש"פ 71/13

1.        לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) מיום 25.12.2012 בתיק מ"ת 15308-11-12, להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים.

כתב האישום

2.        נגד העורר, יחד עם שבעה אחרים (להלן: הנאשמים), הוגש ביום 8.11.2012 כתב אישום (העורר הוא הנאשם 3). לפי המתואר בחלק הכללי בכתב האישום, במועד שאינו ידוע עובר לחודש אוגוסט 2012, קשר אדם בשם מוטי סניור (להלן: סניור) קשר עם הנאשמים לביצוע פשע. סניור למד על ייצור מטעני חבלה, פעל להשגת החלקים הדרושים, והרכיב בביתו מטענים שניתן להפעילם באמצעות משדר ושלט (בסיוע נאשם 8). בהמשך מכרו סניור והנאשם 1 את המטענים ליתר הנאשמים, בהם העורר.

           כתב האישום כולל שמונה אישומים שונים העוסקים במכירת, רכישת והובלת המטענים, ומתוכם רק האישום החמישי מתייחס אל העורר. לפי המתואר באישום זה, העורר סחר, יחד עם שלושה נאשמים נוספים (1, 2 ו-4), ועם סניור, בנשק. במסגרת זאת, נאשם 4 פעל כמעין מתווך בין סניור לבין נאשם 2 והעורר. ביום 16.10.2012 וביום 17.10.2012 פנה נאשם 4 לסניור לבירור האפשרות לרכישת שני מטענם עבור העורר והנאשם 2. בהמשך לשיחה זו התקשר סניור לנאשם 1 והודיע לו שיש רוכש פוטנציאלי שמעוניין במטענים. בעקבות זאת, בהמשך יום 17.10.2012 פנה גם נאשם 2 לסניור בבקשה לרכוש מטען, אך סניור הודיע כי המטען אינו ברשותו. לאחר השיחה התקשר סניור לנאשם 1 וביקש ממנו להעביר מטען לנאשם 2 ולעורר. כעבור כשעה הגיעו נאשם 2 (ברכב) והעורר (בקטנוע) לביתו של סניור. נאשם 2 נכנס לביתו של סניור כדי לשאת ולתת בנוגע לרכישת המטען, ואילו העורר נותר להמתין מתחת לבניין. בזמן שהעורר המתין מחוץ לבית, הגיע נאשם 1 למקום ומסר לו שקית שהכילה את המטען והמשדר (שלט רחוק). העורר ונאשם 2 הובילו את המטען מהמקום לראשון לציון (באמצעות הקטנוע). נאשם 2 התקשר לסניור לברר כיצד להפעיל את המטען, ואז הסתיר אותו, יחד עם העורר, מתחת לשיח בראשון לציון, כאשר השלט נותר בחזקת נאשם 2. מיד לאחר מכן נעצרו השניים. מטען החבלה הכיל תערובת נפץ מאולתרת, רסס במשקל 60 גרם, ברגים ומסמרים. נוכח המעשים הואשם העורר בעבירות של סחר בנשק, נשיאה והובלת נשק וקשירת קשר לביצוע פשע.

הליכי המעצר עד כה

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 28.11.2012 בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, הסכים, בסופו של דבר, בא כוח העורר, כי יש ראיות לכאורה למעשים המיוחסים למרשו. כן הוסכם כי בית המשפט יורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

           התסקיר הוגש ביום 19.12.2012. שירות המבחן העריך כי נשקף מהעורר סיכון בינוני לביצוע עבירות אלימות בעתיד. כן נבחנה חלופת מעצר בבית הוריו של העורר. שירות המבחן התרשם לחיוב מהמפקחים המוצעים: הורי העורר, שני אחיו ואחותו; לטעמו מדובר במפקחים שומרי חוק, המהווים עבור העורר גורמי סמכות ויוכלו להתארגן כנדרש לתפקיד הפיקוח. נוכח מסקנה זו, המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לחלופת המעצר שהוצעה; וכן המליץ על הטלת צו פיקוח מעצר למשך חצי שנה, כגורם פיקוחי וכמסגרת שיקומית.

           לאחר הגשת התסקיר נערך ביום 23.12.2012 דיון לגבי האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. ביום 25.12.2012 החליט בית המשפט להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי של העורר: הרשעה קודמת בגין תקיפה הגורמת חבלה ממשית בהיותו נער, בעקבותיה נגזר עליו עונש מאסר בפועל של שלושה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות. כן התייחס לקביעות שירות המבחן באשר לנטייתו של העורר ליצירת קשרים חברתיים בעייתיים ולהסתבכויות הנובעות מהרצון להשתייך חברתית וכן לנטייתו המתגברת להזדהות עם דמויות והתנהגויות כוחניות. בית המשפט ציין כי בשלב זה רב הנסתר על הנגלה בכל הנוגע להיקף מעורבות העורר, ולתכלית לשמה הונח המטען. כן נקבע בהחלטה כי קיים חשש שהעורר ימשיך ב"פעילות נפסדת" גם ממעצר בית, וציין כדוגמה את סניור, ששקד על הכנת המטענים בביתו בשהותו במעצר בית ותחת איזוק אלקטרוני. בית המשפט עמד גם על הערכת המסוכנות של שירות המבחן, והתייחס לכך שבית משפט זה דחה ערר של נאשם 2, לו אין עבר פלילי, על ההחלטה להותירו במעצר עד תום ההליכים, בנימוק שהמעשים המיוחסים לו מצביעים על רמת סיכון גבוהה (בש"פ 9036/12 פלוני נ' מדינת ישראל (19.12.2012)).

           מכאן הערר שלפני.

הערר

4.        לשיטת העורר, חלקו בעבירות, כפי שעולה מכתב האישום, הוא מצומצם ביותר. לטענתו, אין ראיה לכך שיש לו היכרות כלשהי עם סניור; אין ראיה לכך שבא במגע פיזי עם המטען; ובסופו של יום, כשנעצר היה "נקי": המטען נמצא בחצר בית והשלט נמצא בידי נאשם 2. כלומר, העורר טוען כי כל חלקו, מבחינת הביצוע הפיזי של העבירה, מתמצה בהובלת המטען. על כן, לשיטתו, חלקו הרבה פחות משמעותי מזה של נאשם 2, וגם מסוכנותו נמוכה יותר - כך שלגביו לא ניתן לגזור גזירה שווה מדחיית עררו של הנאשם 2.

           העורר סבור כי בית משפט קמא צריך היה להביא בחשבון את הזעזוע שיצר אצלו המעצר הנוכחי, שנמשך כבר כמעט שלושה חודשים, ואת העובדה שכתב האישום כולל שמונה אישומים ושמונה נאשמים, מה שאמור להוביל לכך שהמשפט ימשך זמן רב ושלמעשה יהיה עצור חלק הארי מהזמן בשל שורה ארוכה של אישומים שאינם נוגעים לו כלל.

           בנוגע לקביעת בית משפט קמא כי ניתן לבצע "פעילות נפסדת" גם ממעצר בית, טוען העורר כי כבר שהה, בהיותו קטין, במעצר בית, ולא הפר את תנאי המעצר; וכי לא נכונה ההשוואה בינו לבין סניור, שאופי עבירותיו ו"כישוריו" העברייניים שונים מאוד מזה של העורר, שמעשהו התמצה בהובלה פיזית של המטען, דבר שניתן למנעו באמצעות חלופת מעצר.

           כן טוען העורר כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי נוכח מסוכנותו אין מקום לדון כלל בחלופה שהוצעה. זאת, במיוחד נוכח התרשמותו של שירות המבחן מרצינותם של המפקחים המוצעים, וההמלצה לשחררו לחלופה.

5.        בדיון פירט בא-כוח העורר, עו"ד א' בן-נתן, את ההבדלים בין העורר לבין הנאשם 2, במטרה להצביע על חלקו הפחות של העורר ביחס לנאשם הנ"ל. נטען כי הגם שבכתב האישום נכתב כי הנאשם 4 ביקש מסניור מטענים עבור העורר והנאשם 2, זו לכל היותר מסקנה, שכן אין כל ראיה ישירה התומכת בכך שהמטען נרכש עבור העורר, והמיוחס לו, מעבר לעצם הובלת המטען, נובע רק מהמסקנה המשפטית בדבר היות העורר מבצע בצוותא של העבירות שיוחסו גם לנאשמים אחרים. לטענת העורר, ניתן להגדירו כ"פועל", בעוד שהנאשם 2 היה הממונה עליו, והוא נגרר לביצוע המעשה, נוכח קווי אופיו כמתואר בתסקיר.

6.        בא-כוח המשיבה הדגיש, כי העורר הגיע עם הנאשם 2 לביתו של סניור ונותר להמתין מחוץ לבית כדי להמתין למטען, שהובא למקום על-ידי הנאשם 1, כך שחלקו במעשה אינו קטן מזה של הנאשם 2. העורר הוביל את המטען כשהוא חמוש ואין להבחין בינו לבין הנאשם 2 שמעצרו אושר בהחלטת הנשיא א' גרוניסבבש"פ 9036/12 הנ"ל.

דיון והכרעה

7.        אין ספק שהעורר היה מעורב, לכאורה, בפרשה חמורה עד מאד. אלא שנראה שחלקו של העורר קטן מחלקו של הנאשם 2. בעוד שעל פי כתב האישום הנאשם 2 פנה לנאשם 6 ולסניור בבקשה לרכוש מטעני חבלה, לא נטען שהעורר היה מעורב בפניות שקדמו לרכישה. הנאשם 2 הוא זה שעלה לביתו של סניור במטרה "לסגור" את פרטי העסקה, בעוד שהעורר המתין בחוץ. הנאשם 2 הוא זה שהתקשר לסניור, לאחר רכישת המטען, וקיבל הסבר כיצד להפעילו. השלט-רחוק, שנועד להפעיל את המטען, נמצא ברשותו של הנאשם 2 (לאחר שהמטען הוסתר).

           הנשיא א' גרוניס ציין בהחלטתו בעניין הנאשם 2, כי הוא ביקש לרכוש מטעני חבלה וכי נשא עימו שלט המיועד להפעלת המטען. כאמור, על פי עובדות כתב האישום, העורר לא פנה "לספקים" בבקשה לרכוש מטענים והוא לא נשא עימו שלט להפעלת המטען.